החלטה בתיק דנ"פ 6620/03 - פסקדין

           עתירה לקיומו של דיון נוסף בפסק הדין שבע"פ 6671/01 וחידי נ' מדינת ישראל (טרם פורסם).
 

2.           העותר (אכרם וחידי) הורשע בביצוע רצח בכוונה תחילה בדקירתו של אדם אחר. ואלו היו עובדות המקרה כפי שתוארו בפסק הדין נושא העתירה:

ביום 12.7.2000 הגיע המערער [ העותר - מ' ח'] למעבדת שירות לסטריאו ומיגון לרכב " O.M אלקטרוניקה" ברמלה (להלן: המעבדה). באותה עת שהו במעבדה סאלח אבו-ג'אנם (להלן: סאלח) ואיאד מוגרבי (להלן: המנוח). השניים המתינו להתקנת רדיו טייפ במכונית. המערער פנה לסאלח ודרש ממנו לשלם חוב, שלטענתו, סאלח היה חייב לו. בין השניים התפתח ויכוח על החוב הנטען, במהלכו לקח המערער את פאנל הרדיו טייפ שהיה במכונית. במקביל, התפתח ויכוח גם בין המערער לבין המנוח, שכלל דחיפות וקללות. בשלב מסוים עזב המערער את המקום, וחזר לשם רק כעבור 10 דקות, כשהוא נושא מתחת לחולצתו סכין באורך של כ-40 סנטימטרים. המערער פנה למנוח וקרא לו, וכשזה התקרב אליו, שלף המערער את הסכין מתחת לחולצתו ודקר את המנוח בירך שמאל. לאחר הדקירה, הסתובב המערער בכוונה לעזוב את המקום. בשלב זה צעק המנוח למערער: "אני אזיין אותך". למשמע דברים אלה הסתובב המערער ורדף אחרי המנוח עד לפתח המעבדה. שם, ניסה המנוח להדוף את המערער, אך המערער גבר עליו ודקר אותו בקדמת בית החזה משמאל, דקירה שחדרה ללב ולריאה. לאחר הדקירה נמלט המערער מן המקום. כתוצאה מהדקירה הקטלנית נפטר המנוח, זמן קצר לאחר מכן.

3.        העותר הכחיש כי היה זה הוא שדקר את המנוח, וכמסתבר גם שני העדים המרכזיים בפרשה חזרו בהם במהלך המשפט מהודעותיהם במשטרה בהן זיהו את העותר כמי שדקר את המנוח. אלא שבית-המשפט המחוזי וכמותו בית-המשפט העליון מצאו כי חומר הראיות מעלה שהיה זה העותר שדקר את המנוח; כי התנערותם של שני העדים מהודעותיהם במשטרה נבעה מפחד ומאיום; ועל כן הוחלט להרשיע את העותר כמי שגרם למותו של המנוח. העותר אינו עוד חולק על הכרעה עובדתית זו.

4.        טענת העותר בעתירה שלפניי היא זו, שבנסיבות המקרה לא נתקיימו יסודות עבירת הרצח, וביתר דיוק: כי לא נתקיים יסוד ההחלטה להמית. כוונתו של העותר, כך טוען בא-כוחו, הייתה לפצוע את המנוח, ואכן משדקר אותו ברגלו ניפנה ללכת מן המקום. אלא שאז התגרה בו המנוח, והתגרות זו היא שגרמה לעותר לשוב על עקבותיו "בספונטאניות" ולדקור את המנוח בדקירה שהייתה קטלנית. בית-המשפט דחה טענה זו, בקובעו כי בנסיבות העניין קמה חזקה כי העותר, שהביא עימו סכין באורך של 40 סנטימטר במטרה לדקור את המנוח - ואנו נוסיף אנו כי כלי-משחית זה היה יותר חרב מאשר סכין - צפה את התוצאה הנובעת ממעשיו ואף רצה בה. בית-המשפט סמך את דבריו לאסמכתאות משפטיות עוד ועוד, ואין לי אלא להביא את דבריו (מפי השופטת ביניש) על האסמכתאות שבהם:

... בא-כוח המערער טען בערעור כי ההתגרות מצד המנוח משפיעה על התקיימותו של יסוד ההחלטה להמית. לפי הטענה, ההתגרות גרמה לתגובה ספונטאנית הנעדרת כל אלמנט של שיקול דעת, ועל כן, אין לומר כי תגובתו של המערער נעשתה מתוך החלטה שקולה ומתוך רצון והכרה כי מעשיו עשויים לגרום למותו של המנוח. אין ממש בטענה זו, שכן ההתבטאות הקנטרנית, כביכול, נאמרה לאחר שהמערער דקר את המנוח בסכין ופצע אותו. בנסיבות העניין, אין בקללה שאמר המנוח למערער, בתגובה לאלימות שקדמה לכך, קינטור או שיבוש היסוד של ההחלטה להמית.

       יסוד ההחלטה להמית בוחן את מצבו הנפשי של המבצע, והאם התקיים בו יסוד נפשי של "כוונה", שמשמעותו היא צפייה או חזות של התרחשות התוצאה, במישור השכלי, אליה נלווה הרצון בהתגשמותה של התוצאה במישור הרגשי (ראו, למשל: ע"פ 2316/98 סויסה נ' מדינת ישראל, פ"ד נה (5) 797, 814-813, להלן: סויסה; ע"פ 759/79 אלכסנדר נ' מדינת ישראל, פ"ד נה (3) 459, 470-468, להלן: אלכסנדר). נוכח הקושי להוכיח האם התקיימה כוונה סובייקטיבית אצל מבצע הרצח, נקבעה חזקה, הניתנת לסתירה, ולפיה כאשר הראיות ומכלול נסיבות העניין מצביעים על כך שהתנהגותו של הנאשם גורמת לתוצאה צפויה, ניתן להסיק מכך שהוא מתכוון לתוצאה הטבעית הנובעת ממעשיו (ראו, לדוגמא: פרשת סויסה, שם; ע"פ 4932/00 יעקבלב נ' מדינת ישראל, פ"ד נו (4) 30, 36-35). בשורה ארוכה של מקרים קבע בית המשפט כי בנסיבות בהן אדם תוקף אחר במקומות רגישים בגוף, ניתן להשתמש בחזקה זו, ולהסיק כי הדוקר התכוון להמית את הנדקר; אפילו במקרים של דקירה אחת בחזה אשר גרמה למוות (ראו: ע"פ 6066/94 חסן נ' מדינת ישראל, פ"ד נא (4) 326, 335, והאסמכתאות המופיעות שם; ע"פ 652/90 יחזקאל נ' מדינת ישראל, פ"ד מה (3) 705). כזה הוא המקרה שלפנינו. מכלול נסיבות העניין, ובהן, המרדף אחרי המנוח עד למעבדה, ההתגברות על ניסיונותיו של המנוח להדוף את המערער, השימוש בסכין הגדולה והדקירה הקטלנית ישירות לליבו של המנוח מעידים על כך שבמערער התגבשה הכוונה הנחוצה להרשעה בעבירת הרצח והוא צפה את התוצאה הנובעת ממעשיו ורצה בהתקיימותה. אין לקבל את טענת בא-כוח המערער כי יש בעובדה שהאירוע ארך זמן קצר כדי לסתור חזקה זו. הלכה ידועה היא כי יסודות הכוונה תחילה יכולים להשתלב זה בזה, ולא אחת הם אינם ניתנים להפרדה לחלקים שונים. אין גם משמעות מיוחדת לפרק הזמן שחלף בין שלב ההכנה ובין ההחלטה להמית וביצוע הרצח (ראו פרשת אלכסנדר, שם).

5.        על דברים אלו מתבקש דיון נוסף, וטענת העותר היא ש"למרות קביעתו הנחרצת של כבוד בית המשפט העליון במקרה עסקינן, מבדיקה מדוקדקת ומעמיקה של ההלכה הפסוקה עולה, כי ההלכה שנפסקה בעניינו של המבקש עומדת בסתירה להלכה קודמת של בית המשפט העליון" (ההדגשה במקור - מ' ח'). העותר סומך טענה זו על דברים שנכתבו בע"פ 4932/00 יעקבלב נ' מדינת ישראל, פ"ד נו (4) 30 ובפרשיות אחרות שבהן נמצא כי החזקה בדבר הרצון להמית נסתרה, שכן נסיבות המקרה לימדו את בית-המשפט, בכל מקרה ומקרה, כי כוונתו של התוקף לא הייתה להמית את הקורבן. העותר מבקש למצות מפסקי דין אלה "סייג" לחזקת-הרצון-להמית ו"לפיו, כאשר נסיבות המקרה מלמדות, כי אף שהדקירה הייתה במקום רגיש כמו החזה, לא הייתה כוונה לפגוע דווקא במקום זה או במקום רגיש אחר, או לפחות קיים ספק אם הייתה כוונה לפגיעה במקום רגיש, אזי אין להסיק כי נתקיימה החלטה להמית". טענת העותר היא, שבית-המשפט התעלם מ"סייג" זה ובכך סטה מהלכות קודמות.
 

6.        קראתי את פסק הדין נושא העתירה, קראתי את טענות העותר ולאחריהן שבתי וקראתי את פסק הדין. בדקתי, וחזרתי ובדקתי, אך לא נמצאה לי אותה הלכה חדשה שיש וראוי לדון בה דיון נוסף. בית-המשפט הלך בדרכן של הלכות קודמות - הלכות ידועות וברורות שאינן שנויות במחלוקת - ולא סטה מדרך שהיתוו ראשונים; בוודאי שלא נתכוון לסטות מן הדרך. בית-המשפט לא התעלם מן ה"סייג לחזקה" (כפי שהעותר מכנה אותו) אלא יישם בפשטות את הכללים שנקבעו בהלכה הפסוקה על נסיבות המקרה שלפניו, ומצא כי כוונתו של העותר הייתה להמית את המנוח. אכן, במקרים אחרים תוצאת הדברים הייתה שונה, אך אין בכך כל חידוש, שכן תוצאתו של כל מקרה נקבעת לפי נסיבותיו ולפי עובדותיו. אין לי אלא להפנות לדברים שכתבה השופטת נאור בפרשת יעקבלב בהמשך לאותו ציטוט שהובא בעתירה, ולפיהם (שם, 37):

אין נוסחאות מתמטיות להכרעה בשאלה אם היתה או לא היתה החלטה להמית. הכל תלוי במכלול הנסיבות.

7.       החלטתו של בית-המשפט בפסק הדין נושא העתירה מסיבה עצמה על נסיבות המקרה ועובדותיו, ומסקנתו הייתה כי מיכלול הנסיבות מלמד כי כוונתו של העותר הייתה להמית את המנוח אשר-על-כן יש להרשיעו ברצח. בכך אין כל הלכה משפטית חדשה ויש לדחות את העתירה.

         העתירה נדחית.

         ניתנה היום, כ"ח בתמוז התשס"ג (28.7.2003).

                                                                                        ש ו פ ט

העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח.    התוכן בעמוד זה אינו מלא, על מנת לצפות בכל התוכן עליך לבחור אחת מהאופציות הבאות: